בסוף 1951, עלו כחמישים משפחות לשטח והקימו פחונים דלים למשכן, השירותים היו משותפים, ומחוץ לפחונים. בסוף אותה השנה הגיעו משפחות נוספות, סך הכל מנו המתיישבים מאה ושמונה משפחות, מאה ושש מהן עולות מרומניה, ושתיים מפולין.

השנה הראשונה להיווסדות נווה ירק היוותה מבחן אומץ ונאמנות אמיתיים ונוקשים לחלוצים – זו היתה אחת השנים הגשומות והסוערות ביותר, האדמה היתה מוצפת ובוצית, וכל הליכה אל המושב ומחוצה לו היתה ארוכה וקשה. היו אפילו פעמים שנאלצו התושבים להישאר בעיר, כיוון שלא הצליחו לחזור בגלל השטפונות. גם אספקת מים לא היתה, ורק לאחר זמן הניחו צינורות מעל לאדמה בהם הזרימה היתה דלה ומלאת אדמה וחול.

לאחר מכן, קיבלה כל משפחה כארבעה דונמים של אדמה לחקלאות, המשפחות החלו מגדלות יבולי כרוב ומלפפונים, והמושב קיבל שלוש פרות חולבות. הפרות לא הניבו הרבה, ואת החלב חילקו בעיקר לילדים ברשימה שנעשתה בצרכניה.
אחרי זמן מה מישהו הביא עוד 2 פרות והתוצרת גדלה, גם הנשים החליטו לצאת החוצה לעבוד, כי הרי לא חסרה עבודה בחקלאות, ולמרות שהחיים לא היו פשוטים, כפי שמספרים ותיקי היישוב – כל מי שרצה לעבוד מצא במה לעבוד.

כדי להתקבל למשק היו חייבים המתיישבים שיהיה להם ילד אחד לפחות. רוב אדמות נווה ירק  היו שייכות לאחים בניימיני מרמת השרון, והם היו מעבדים את כל האדמות האלו, שהיו שייכות לסוכנות. ב1956 החליטו החלטה ממשלתית לקחת מהאחים את האדמות ולחלקם לתושבי נווה ירק, כך קיבל כל חבר 20 דונם. לאחר שהחלו לעשות מדידות, הסתבר שבחלוקה לא היו מספיק דונמים כדי לחלק ל – 108 משפחות  ול-9 משפחות לא היו אדמה.
אך תושבי נוה ירק, שחיו כמשפחה מורחבת לא היו חמדנים מטבעם, ואלו שעבדו מחוץ למושב, ולא בחקלאות, הודיעו שהם מוותרים על האדמה. שאר התושבים מלאי הכרת תודה, פיצו כל אחד כפי יכולתו את המשפחות אשר ויתרו על חלקת הדונמים שלהם, וכל אחד נתן דבר מה – חלק תרומה קטנה, והאחרים תרנגולות, ובסופו של דבר – נווה ירק יצאה מחוזקת מן המשבר הרגעי והוכיחה את אומץ ליבה ונדיבותה. עם חלוף השנים, התקדם גם המושב, הצנע עוד היה באוויר אך במושב התרווחו משפחות החלוצים בבתים גדולים יותר, החקלאות החלה לשגשג, ריח הפרות הנישא באוויר והפרדסים המלבבים אפיינו את ילדותם של בוגרי המושב של היום. באותן שנים נוסדו הצרכנייה והמזכירות, גם תנועת הנוער העובד והלומד קיבלה עדנה בין קוטלי המושב והפעילויות שיזמה לצעירי המושב, הם בין היתר היו שעיצבו את ערכי היסוד עליהם גדלו גם הדורות הבאים במושב.